מה עושים עם התקיעות הזאת?
להשתחרר מהתקיעות

מה עושים עם התקיעות הזאת?

הפוסט הזה  הסתיים בשאלה "מה יעביר אותנו מדרך חשיבה אחת לשנייה?". אני מניח שהשלב הראשון הוא להבין שמשהו לא עובד. שאותו הדבר שאנחנו עושים שוב ושוב לא ממש משרת אותנו. על התקיעות שלנו ועל דרכים לצאת ממנה.

הסיפור שלנו מגדיר אותנו

אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים כל הזמן. זו הדרך שלנו לנסח ולהגדיר לעצמנו את הדרך שבה אנחנו מתקשרים עם הסביבה שלנו. 
חלק מהסיפורים שלנו מלווים אותנו כל כך הרבה זמן, עד שאנחנו מקבלים אותם כאמת מוחלטת. אנחנו לא מטילים בהם ספק גם כשהם כבר לא משרתים אותנו ואולי אפילו פוגעים בנו ("אני לא טוב עם כסף", "מנצלים אותי כי אני טובה מדי", "יש לי פתיל קצר"… מכירים?).

השלב הראשון הוא קודם כל לזהות את הסיפורים האלה ולהבין מה עומד מאחוריהם ולמה הם נוצרו

לדוגמה האם אני נשאר בעבודה עד שעות מאוחרות כי "אחרת יפטרו אותי" / "יש לי אחריות" / "יש המון עבודה"? או שבעצם "אני לא יודע לומר לא כשמעמיסים עלי" / "יותר קל לי בעבודה מאשר בבית (ילדים, בני זוג, מטלות…)"?.
האם אנחנו בודדים כי "תמיד הייתי זאב בודד" / "אין לי זמן" / "עוד לא מצאתי את החברים המתאימים"'?. אולי מה שמסתתר מתחת זה "קשה לי ליצור קשרים חברתיים" / "אני חסר ביטחון עצמי ולכן אני לא מעריך את עצמי מספיק"?.

השלב השני הוא לזהות מתי הסיפור שלנו לא מתאים לא משרת אותנו ואיך הפעולות שלנו שקשורות אליו לא משרתות אותנו ויוצרות תקיעות

אם אני מספר לעצמי שאני לא מאלה שמצליחים, אני אפילו לא אנסה להתמודד עם קשיים ואתגרים.
אם אני מספרת לעצמי ש"אני כל כך עסוקה שאני לא מספיקה אפילו ל…", אני אפילו לא מנסה ל… .
ה"חשודים המידיים" הם אותם סיפורים שאנחנו מתחילים אותם ב"הייתי רוצה ל… אבל…". זו תמימות לחשוב שנוכל לעשות את כל מה שאנחנו רוצים לעשות, אבל לא תמיד אנחנו יודעים מה אנחנו יכולים לעשות.
לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו לא יכולים לעשות משהו פשוט בגלל שעדיין לא מצאנו את הדרך לעשות אותו.

"אתה אמיץ יותר ממה שאתה מאמין. חזק יותר ממה שאתה נראה. וחכם יותר ממה שאתה חושב." – כריסטופר רובין, פו הדב

השלב השלישי הוא לשים לב מתי אנחנו פועלים בצורה אוטומטית בהתאם לסיפורים שמעכבים אותנו

האם כשמנסים להכיר לי מישהו/מישהי, התגובה הראשונה שלי היא מבוכה וסירוב שמונעים ממני למצוא את הזוגיות שאני כל כך רוצה?. האם כשהחברים מעבודה קובעים לצאת ביחד לשבת איפה שהוא הפעולה המידית שלי היא לסרב (כדי שאוכל לחזור הביתה ולשקוע בהרגשת הבדידות שלי)?.
אני לא אדם שקדמת הבמה נוחה לו. עד כדי כך שאפילו להקים את האתר הזה היה בשבילי אתגר לא קטן בהתמודדות עם החשיפה. אפילו לדבר בקבוצה גדולה לא בא לי בקלות. לכן כאשר הציעו לי להעביר הרצאה בסגנון TED המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, כמו תמיד,  הייתה "אין סיכוי!. אני לא מדבר טוב מול קהל".
אבל היה הבדל אחד מכל אותן הפעמים האחרות. הפעם המשפט הזה נשאר רק בגדר מחשבה. והסיבה לכך הייתה
ששמתי לב שזו מחשבה אוטומטית.

השלב הרביעי הוא להחליט האם האוטומט הזה משרת אותנו או לא?

אני לעולם לא אלמד לדבר מול קהל אם לא אנסה. המחשבה האוטומטית הזו מכשילה אותי עוד לפני ש(אולי. ממש לא בטוח) אכשל באמת. אני יכול לקרוא על איך לדבר בפני קהל, אני יכול ללטש את המסר שלי עד אינסוף, אני יכול לרצות את זה מאוד כחלק מההתפתחות העסקית שלי אבל לעולם לא אצליח אם לא אנסה.
בסוף עליתי להרצות. זו לא הייתה הרצאה מושלמת. רחוק מזה. לא היה לי אויר, דיברתי מהר, לא אמרתי את כל מה שרציתי ואמרתי דברים שלא התכוונתי לומר. אבל בניגוד למה שחשבתי, נשארתי בחיים. הפעם הבאה הייתה קצת יותר טובה. בעיקר בגלל שכבר עשיתי את זה פעם אחת. היום אני עדיין קצת ללא אויר כשאני מדבר מול קהל, אבל אני קופץ על ההזדמנות בכל פעם ויותר חשוב – אני מחפש את ההזדמנויות לכך. לא כי הפכתי למרצה-על אלא בגלל שיש לי סיבה מספיק טובה כדי לעשות את זה. הרצון לתת ערך לכמה שיותר אנשים היה סיבה מספיק טובה כדי להתעמת עם החשש הזה פנים-אל-(המון)פנים. 

השלב החמישי הוא להבין שהאוטומט לא ישתנה אם אין סיבה מספיק טובה לכך

האוטומטים שלנו, אותם דפוסים שמלווים אותנו זמן כל כך ארוך, נוצרו כיוון שהם מייצרים לנו רווח מסוים גם אם הם לא מקדמים אותנו. אם אני לא לוקח את התרופות שאני צריך כי "זה ממילא לא יעזור" או כי "אני יכול לבד" יש בזה רווח – הרווח יכול להיות הכחשה של המחלה ובריחה מהרגשות שעולים בנו בגללה. אם אני נשארת במערכת יחסים שלא טובה לי, הרווח יכול להיות בריחה מההתמודדות שבאי הנעימות לעזוב או השקטת הפחד שבלהיות שוב לבד או כי אני מאמינה שלילדים צריכה להיות משפחה שלמה בכל מחיר. כל עוד הרווח גדול מההפסד, לא תהיה בנו הנחישות לשנות את המצב הקיים.
השאלה הראשונה שנשאל את עצמנו אל מול האוטומט הוא מה הרווח שיוצא לנו ממנו?.
השאלה השניה היא מה ההפסד שנגרם לנו ממנו?.
השאלה השלישית והמתבקשת היא – האם הפער בין הרווח להפסד הוא נסבל מבחינתי?.
כאשר נחליט שהפער בין הרווח להפסד הוא בלתי נסבל, זה יהיה הצעד הראשון לשינוי.

מה יהיה הצעד השני?. חכו, זה יגיע…

אני מזמין אתכם לנסות לענות על השאלות הבאות ואף לשתף אותי במחשבות שלכם :

• מהו הסיפור שאם אשנה אותו ארגיש שחיי מתחילים לנוע בכיוון הרצוי לי?.
• מה האוטומט שהסיפור הזה מייצר? מתי הוא "מרים ראש"?
• האם האוטומט הזה משרת אותי? איך?.
• מה הרווח שיוצא לי מהסיפור הזה? מה ההפסד?.
• האם הפער הוא נסבל מבחינתי?.
• מה עוצר אותי מלצמצם את הפער?. 
•  מה יכול לעזור לי לצמצם את הפער הזה ואולי לבטל אותו?.

כתיבת תגובה