סוכרת, ג'יפים ולהביא את הקיר לגב

סוכרת, ג'יפים ולהביא את הקיר לגב

כנראה שרובנו מעדיפים לשנות דברים ברגע האחרון. כשאנחנו עם "הגב לקיר" ואין ברירה. יש מצבים בהם העמידה עם הגב לקיר היא שלב מאוחר מדי ובלתי הפיך.
מה אם היינו יכולים להביא את הקיר לגב כשיש עוד זמן לתקן?. כמו שכתבתי כבר, השלב הראשון הוא להביט לתוצאות בעיניים מבעד לאמונות – סיפורים – תירוצים שלנו. כלי נוסף הוא קיבוע תמונה מתאימה בדמיון שלנו.

אני אוהב רכבים. ג'יפים, אופנועים, אופניים… כל דבר שיאפשר לי לנהוג. בעיקר בשטח.

תמונה בפוסט ליאור על סף התפכות
יתהפך או לא יתהפך. זאת השאלה…

בכל נסיעה העיניים היו על הכביש והאוזניים מחפשות כל רחש קטן לא במקום, שיכול להעיד על תקלה ממשמשת ובאה. טיפלתי ברכבים באדיקות – טיפולים, טיפולים מונעים, תיקונים ליתר ביטחון ועוד ועוד. ביליתי את מרב זמני הפנוי במוסכים, דואג ומטפל ברכב שהיה ברשותי באותו הזמן. במכונה אחת לא טיפלתי. לא הקשבתי לסימנים שהעידו שהתקלה משמשת ובאה.

לרוב, סוכרת מסוג 2 לא באה בהפתעה. שלא כמו בסוכרת מסוג 1 שעלולה להתפרץ גם בעקבות אירוע חד פעמי, סוכרת מסוג 2 מודיעה על בואה בדרכים שונות – בני משפחה חולים שמבטאים מרכיב תורשתי, בדיקות דם חריגות, שינה לקויה, תזונה לקויה, משקל גבוה, מתח וטרום סוכרת. למעט מקרי סוכרת משפחתיים שלא הייתי מודע אליהם בשלבים הראשונים, יכולתי לסמן וי גדול על כל השאר.  אם רק הייתי בודק… כל אחד מהגורמים אמור להדליק נורה אדומה. לי היה את כולם אבל לא נדלקה לי שום נורה. לכן כאשר נאמר לי שאני סוכרתי מאוד הופתעתי. באופנוע זה לא היה קורה. לא הייתה תקלה שהפתיעה אותי. את כולן תפסתי בזמן.

הסיפורים שלי אל מול מבחן התוצאה

אוקיי, אז אני סוכרתי.מה אני עושה עכשיו? מתעלם. ברור:
       • "הרי זו סוכרת מבוגרים ואני צעיר, זה בטח יעבור".
       • "אני לא מרגיש כלום, כנראה זה לא כל כך נורא".
       • "אני רק צריך להפסיק לאכול סוכר וזה יעבור".
       • "ממילא לא יעבור, אז מה זה כבר משנה".
       • "אני אתחיל לאכול יותר סלט. לא נורא".

מן הסתם היו עוד ועוד משפטים מתחכמים שאמרתי לעצמי. כולם נועדו לאפשר לי "ללכת עם ולהרגיש בלי" או כמו שפינק פלויד קוראים לזה Comfortably Numb . יש כאלה שיקראו לזה "שלב ההכחשה" לפי מודל קובלר-רוס ("חמשת שלבי האבל"). זה שלב טבעי, בדיוק כמו שיש כאלה שבשבילם המצב הטבעי הוא הפוך – להכנס לטיפול במחלה בכל הכח מהרגע הראשון.

במהלך השנים פגשתי חולים משני הסוגים,וגם כאלה שפעלו בשילוב שתי הגישות ונבדלו אחד מהשני במינון של כל אחת מהגישות בדרך שבה הם בחרו לפעול (כמו שאמרתי אני לא רופא, אבל כשאנשים שומעים על המחלה שלי הם מספרים את הסיפור שלהם או מפנים אחרים שנמצאים באותו מצב). המפגשים האלה העלו בי תובנות שונות לגבי התהליך

יש כל מיני סיבות שיכולות להעביר אותנו ממצב של ראקטיביות – אני מגיב למה שהחיים מזמנים לי כמו סירה ששטה ללא שליטה לאן שזרמי הים נושאים אותה, למצב של פרואקטיביות – אני מחליט לאיזה כיוון אני רוצה להתקדם ולאן אני רוצה להגיע והקשיים הם רק שלבים בדרך.

השלב הראשון במעבר ממצב למצב הוא להבין קודם כל באיזה מצב אני נמצא

האם מה שאני עושה הוא באמת אפקטיבי ומביא לתוצאות שאני רוצה?. אולי אני מספר לעצמי סיפורים ובעצם אני לא מתקדם לשום מקום?. במשך שנים הייתי בטוח שאני מטפל בעצמי – לקחתי את התרופות שאמרו לי וזה מבחינתי היה מספיק. לא לקחתי אחריות על התוצאות ובפועל לא הייתי מאוזן במשך שנים, עליתי במשקל, התחילו לי צריבות ברגליים ועוד. 

הרבה פעמים אנחנו פועלים כשאין ברירה. שאנחנו במצב כזה שהשינוי נכפה עלינו כאן ועכשיו. כשאנחנו עם הגב לקיר. בבדיקת ראיה שעשיתי באיחור של שנים התברר לי שיש לי שקיעה של סוכר בעיניים. אני כמובן לא הרגשתי כלום אבל זו היתה נקודת המפנה מבחינתי. הבנתי שאם לא ישתנה שום דבר, בעוד לא הרבה זמן לא אוכל לראות –  לא אוכל לראות סרטים, לקרוא,לראות את הילדים גדלים, את אשתי או חברים, לראות נופים ועוד ועוד.

אלבום התמונות שלי – תמונה מנצחת ותמונת כשלון

מאמנים אומרים תמיד כי מה שיוציא אותך לפעולה הוא לדמיין תמונה מנצחת. תמונה שבה אנחנו מדמיינים את עצמנו במקום במצב בו אנחנו רוצים להיות וזה ידרבן אותנו לצאת לפעולה הנדרשת כדי להגיע לשם. עבורי זה היה הפוך – תמונת הכשלון אם לא אתחיל לפעול כאן ועכשיו הייתה הרבה יותר מדרבנת. ממש הרגשתי בצורה מוחשית כאילו אני כבר שם. בכשלון. עדיין לא הגעתי עם הגב לקיר אבל הרגשת הכשלון שהייתה לי בגלל התמונה הזו הביאה לי את הקיר לגב, ולפעול עם הגב לקיר אני כבר יודע… מאז אני נמצא במגמת שיפור. ברור שלא הכל מושלם ולא תמיד אני מצליח לשמור על עצמי בכיוון הרצוי אבל ההבנה שזו חלק מהשינוי עוזרת לי לא לאבד כיוון לגמרי ולחזור למצב שבו הייתי קודם.

מה התמונה שתעזור לך להתחיל לפעול?

כתיבת תגובה